עירום נשי מעורר תמיהה

Bewildering Female Nude

 תפיסת גוף האישה הוא אחד הנושאים המעניינים ומעוררי מחלוקת בתקופה המודרנית. ציירים, פסלים, צלמים, כולם ניסו לתאר אותו בדרכים חדשות ומקוריות: באופן ריאליסטי, אימפרסיוניסטי, כמושא לתשוקה, כקישוט, כרעיון מופשט; יש אינסוף תיאורים של עירום נשי, כל אחד חושף פן שונה וייחודי. מוזר שדבר מוכר כל כך – הגוף שלנו או של בת הזוג שלנו – נותר בגדר תעלומה שמחייבת פתרון. מה יש בגוף האישה שיוצר את הצורך לפרש אותו?

הנרי מאטיס (1954-1869), צייר ופסל צרפתי, היה אחד מהיוצרים שעיצבו את המאה העשרים. פעיל במשך כמעט שישה עשורים, הוא הותיר אוסף עצום ומגוון של עבודות. האמונה העמוקה שלו שהאמנות צריכה להשתנות  באופן מתמיד הביאה אותו להתנסות שוב ושוב בצבעים, צורות, אור וצל. הוא החליף סגנון אמנותי לעתים מזומנות, ובעקבותיו אמנים אחרים, והיה לדמות מרכזית באמנות המודרנית.

בעיני יש משהו מעורר תמיהה בעבודות שלו; אנשים עומדים נפעמים מול ציורים שמעידים על ניסיון מודע לא להיות נעימים לעין. היצירות שלו נסובות על עצם תהליך היצירה, ולעתים נדמה שהם מתעלמות לחלוטין מהצופים. הציורים והפסלים אקספרסיביים מאוד, הוא עושה שימוש מיוחד ומקורי בצבעים, אבל לא באופן שנועד לרצות את הצופה.

“אישה עירומה ישנה על רקע אדום” נוצר בשנת 1916. היסטוריונים של אמנות מחלקים את חייו של מאטיס לתקופות: השנים הראשונות, פוביזם, האמן המיוסר, התקופות ששהה בוונציה, ברית המועצות, אמריקה, השנים המאוחרות. 1917-1913 היו שנים של חדשנות, בהן חיפש ליצור אופן התייחסות שונה בתכלית אל העשייה האמנותית. היו שטענו שבתקופה הזו נולדו היצירות הנועזות ביותר שלו.  בשנת 2010  ערכו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק והמוזיאון של שיקאגו תערוכה משותפת שהוקדשה לשנים הללו, והיא נקראה: “מאטיס: המצאה רדיקאלית, 1917-1913″.

כשתיאר את עצמו הגדיר מאטיס את עבודתו כ”שיטות של הבניה מודרנית”, לא רק במונחים של שימוש בטכניקות ניסיוניות אלא גם באופן שבו מגדירים מודרניות. מה משמעות הדבר להיות מודרני? בשנים האלו הוא עשה ניסיונות שונים לתאר את התכונות הייחודיות של השקפת העולם המודרנית.

יש משהו מטריד ב”אישה עירומה ישנה על רק אדום”. אמנם התנוחה של הדוגמנית, אישה ערומה משתרעת על יריעת בד, מתיישבת עם מסורת אמנותית של תיאור הגוף הנשי על רקע של בד. אולם לדוגמנית של מאטיס יש שתי תכונות מנוגדות: מצד אחד חלקים מסוימים שלה נראים כאילו הם פוסטר, והם חסרי עומק לחלוטין. השיער השחור, שיער הערווה והחפץ השחור מאחוריה נראים כמעט כאילו צוירו בטוש שחור. הגוף, לעומת זאת, הוא חיוני וריאליסטי, בפרט הבטן, שאפילו מרמזת על תנועה. ובאופן מוזר, אם בוחנים היטב את הגוף מגלים שהצבעים של הגוף “נשפכו” מתחתיה. זה אינו צל אלא המשך של הגוף שלה אל הבד האדום.

חוקרים של מאטיס מתארים את האמביוולנטיות הטבועה בעבודותיו: העבר מתערבב עם העתיד, העומק של אמנות מסורתית נמהל בשטחיות של האמנות המודרנית, דמויות מן העבר מתמזגות עם האופי הדקורטיבי של אמנות בת זמננו. ההיסטוריון של האמנות אליסטר רייט טוען כי “האמנות שלו מצויה בדיוק על קו התפר בין האמנות המסורתית הייצוגית של המאה התשע-עשרה לבין ההפשטה הצורנית שעתידה לבוא.” אפשר להרחיב את הניסיון שלו להגדיר את המודרניות  אל התפיסה המודרנית של גוף האישה.

מחד גיסא, האישה הישנה היא אך ורק אובייקט, חפץ: לשיער ראשה ולשיער הערווה יש בדיוק אותו אופי כמו החפץ המונח ברקע. היא אישה יפה מאוד, אבל בכל זאת אובייקט ותו לא. מאידך, הגוף שלה נראה אמיתי מאוד, כמעט כמו צילום לא מרוטש של אישה בת גילה, ישנה על ספה. למעשה היא כל כך ‘אמיתית’ עד שהחיוניות שלה נשפכת אל מעבר לקווי המתאר של גופה. הפן הבשרי שלה אותנטי מאוד, כל כך חושני עד שהוא חורג מן הגוף. היא התגלמות ההשקפה המודרנית הכפולה על גוף האישה: גם אובייקט מיני וגם אישה משוחררת, מבחינה גופנית ונפשית.

אני תוהה אם האמביוולנטיות הזו היא הסיבה לכך שהחפצה של גוף האישה לא נעלמת. קשה מאוד להתגבר על דו-משמעות. האם עירום נשים הוא עדות לניצול מיני, או דווקא לשחרור האישה? אם  גוף האישה היה נתפס אך ורק כאובייקט, כפי הנראה היה קל יותר להאבק בכך. אבל קשה להביס את העמדה המעורפלת והלא חד משמעית הזו – לפעמים נשים ערומות הן רק אובייקטים מיניים, לעתים עירום נשי הוא רק פן אחד של אישה שנתפסת כאדם שלם. זו בהחלט “הבניה מודרנית”, כפי שמאטיס כינה אותה.  וקשה מאוד לפרק אותה.

“אישה ערומה ישנה על רק רקע אדום” מוצג בקונסטהוס, ציריך.

2 Comments

Leave a Comment