המתרחצות הגדולות – הצופה המציצן

המתרחצות הגדולות של סזאן

אני לא אוהבת את ‘המתרחצות הגדולות’ של סזאן. לצערי אני לא יכולה לבקר ב’נשיונל גלרי’ לעתים קרובות; אבל כשאני מזדמנת לשם אני חולפת מהר על פני התמונה הזו, שלא כמו אחרים המביטים בה מתוך התפעלות. היא עוררה התנגדות גם  בקרב בני דורו של סזאן, אולם היום היא נחשבת ליצירת מופת.

פול סזאן (1906-1839) מתואר לעתים מזומנות כ״גשר בין בין המאות התשע-עשרה והעשרים״, צייר צרפתי שהניח את היסודות לרוח החדשנית שבה אחרי האימפרסיוניזם. נועז, בלתי שגרתי, תמיד מחפש דרך חדשה, הייתה לו השפעה נרחבת על אמנים מודרניים כמו פיקאסו ומאטיס. הפובליציסט האמריקאי קלמנט גרינברג אמר כי סזאן ״הוא המקור שזכה לחיקויים הרבים ביותר באמנות המודרנית, מי שהפרה רעיונות אין ספור וחדשנות המתקיימת עד היום״.

סזאן החל לעבור על הציור בשנת 1870, וסיים אותו ב 1906, חודשים לפני מותו. הנושא, נשים ערומות המתרחצות בטבע, הוא פרשנות ליצירות קודמות של טיציאן ואחרים. הנשים המוזרות הללו, שונות כל כך מתמונות קודמות של נשים, עוררו התנגדות אך גם עניין רב; כבדות, מגושמות, קווי המתאר שלהן מטושטשים, והן כמעט חסרות פנים. הן שונות בתכלית למשל מאופן שבו רנואר צייר ערום שני (המתרחצות הגדולות, 1887). ברור שיש כאן נימה אירוטית – הן חושפות את גופן הערום. אולם הציור רחוק מלהיות שיר הלל ליופי הנשי.

תולדות האמנות כוללות שתי פרשנויות עקרוניות לתמונה. האחת מנתקת את הקשר בין התמונה לבין העולם החוץ-אמנותי: הדמויות האלה אינן מתארות נשים אמיתיות או כל דבר כל דבר מחוץ לאמנות עצמה. המטרה היחידה של סזאן הייתה לשפר את את שפת הציור. התמונה מתייחסת ליצירות של אמנים בני דורות קודמים. הדמויות שטוחות מאוד, חורגות מן הכוונה המסורתית של הציור ליצור אשלייה של תלת-מימד, הקווים שלהם מטושטים, היו שכינו זאת ‘שיכורים’,  ומשיחות המכחול הקצרות הטיפוסיות לסזאן גלויות לעין. היופי שלהן נעוץ בהבנה כיצד הן נוצרו, איך האמן ביטא את תפיסת האמנות שלו באמצעות צבעים ומכחול.

הפרשנות העקרונית השנייה מתייחסת לאישיותו של סזאן. בנעוריו הוא סיפר על פחד מנשים והיו לו פנטזיות מיניות אלימות מאוד. הנטייה הזו ניכרת בציורים המוקדמים שלו. המתרחצות הן עידון של פנטזיות הנעורים, ניסיון להתמודד אם מיניות. במילותיו של היסטריון האמנות מאייר שפירו ״האמוציונליות של עבודותיו המוקדמות שבות בצורה חדשה״. זהו איש מבוגר החושף את הדחפים האלימים שלו, אולם נותן להם צורה מעודנת ומתוחכמת יותר.

בפעם האחרונה שביקרתי ב״נשיונל גאלרי״ החלטתי לשבת על הספסל מול התמונה ולהביט מה זמן מה, עד שאבין מדוע אני סולדת ממנה כל כך. לאחר כמה דקות הייתה לי הרגשה שאני מציצנית: הבטתי על קבוצה של נשים ערומות – נושא שאינו יוצא דופן באמנות – אולם שתים מהן הביטו אליי בחזרה, יוצרות תחושה מאוד לא נוחה. אם מתעלמים משתי הנשים הללו, הציור יוצר רושם שונה לחלוטין.

אם ננסח זאת באופן הכללי ביותר, יצירות אמנות מכילות אחת משתי נקודות המבט: או שהצופים מאמצים את האשליה שהאנשים המתוארים בתמונות אינם מודעים לאמן המביט בהם, או שהם מכירים בנוכחותו באופן ברור.  זה נכון כמובן גם לגבי ציורי ערום. ב״מתרחצות״ של רנואר למשל המתרחצות ‘אינן יודעות’ שהצייר מביט בהן. כולנו מקבלים את המוסכמה כאילו הנשים אינו מודעות לכך שמביטים בהן כשהן ערומות. דוגמה הפוכה יכולה להיות ״ונוס מאורבינו״ של טיציאן, אישה ערומה המביטה ישירות אל הצייר. מובן כי שתי נקודות המבט הללו מעוררות רגשות שונים לחלוטין.

אולם ״במתרחצות הגדולות״ של סזאן יש תערובת מעיקה של שתי נקודות המבט. מרבית הנשים אינן שמות לב לצייר. אולם שתי דמויות מפנות את ראשן ומביטות בנו ישירות, באופן מטריד למדי: האחת, יושבת במרכז, מסתובבת ומסתכלת אחורנית – מוטרדת, כמעט בכעס, כאילו נתפסה בהפתעה. והדמות האחרת, יושבת מצד ימין, מביטה בנו מתוך ריחוק, מעגלת עת גבה, אולי כדי להסתיר את שדיה.

סזאן, אם כן, מציב את הצופה במקום מאוד לא נעים: הוא חש בנוח כשהוא מביט בנשים שאינו מודעות שגופן נחשף. אולם באותו זמן שתי נשים נראות מוטרדות מכך שצופים בהן במערומהן; וזה כמובן משליך על שאר הנשים בתמונה.

אין דבר מודרני יותר מטשוש הגבולוןת של סזאן: בין האילוזיוניזם של האמנות המסורתית לבין שתי הנשים הערומות הללו, המביטות בנו במישרין; בין התעמקות ביצירת אמנות לבין חשיפה פשוטה של עירום נשי; בין האמנות גבוהה לבין רמז לפורנוגרפיה.

אני שונאת את זה.

?רוצים להגיב