המונה ליזה: דימוי גוף נשי

 

rsz_two_women

לפני שנים רבות הזדמנתי לביתו של בעליה של אחת מחברות הקוסמטיקה הגדולות בעולם. בעודנו יושבים בחדר האוכל היפה והשיחה קולחת בין האורחים, הוא נשאל מהי איסטרטגית השיווק הבסיסית שלו. פשוט מאוד, הוא ענה מיד בלא היסוס, כל מוצר שאנו מוכרים צריך להעביר את התחושה כי האישה איננה קונה רק מייקאפ, ליפסטיק, מסקרה, אלא שהיא הופכת להיות אישה חדשה, ״a whole new you”. המכירות יפחתו באופן דרסטי, הוא הסביר, אם הנשים יהיו מעוניינות רק במוצרים עצמם. חייבים לשכנע כל אישה כי המוצר ייצור מהפך: מי שהייתה עד כה, עם שלל פגמים וכתמים, תעלם, ובמקומה תצוץ אישה חדשה, מוצלחת יותר.

האבחנה הזו, שנאמרה בטון ענייני וחסר פניות, חושפת אמת פשוטה להחריד: נשים מונעות על ידי צורך עמוק לחדול להיות מי שהן ולהפוך לנשים אחרות. אפשר לתאר את זה כדימוי גוף שיש בו שנאה עצמית; אני נוטה לחשוב על זה כדחייה עצמית, או שלילה עצמית. הרצון להיות מישהי אחרת חזק כל כך שהוא מזין תעשיות אדירות.

כמובן שהתתקשטות הנשית כשלעצמה איננה חדשה. יש עדויות לקיומה משחר קיומה של האנושות, בכל התרבותיות, בכל מקום וזמן. אולם העידן המודרני שינה את אופיה, כפי שעשה לרצונות רבים כל כך שלנו. הרעב לחצות את הגבולות, לכבוש פסגות חדשות, הוא מקור לא רק להישגים אינספור אלא גם, למצער, לתפיסה עצמית מעוותת. אם האדם מנסה לשפר את עצמו כל הזמן, כנראה שהוא, או היא, גרועים ומלאי פגמים. זה מכניזם פסיכולוגי, לא ניתוח רציונאלי, והוא נכון לגבי האישיות והמראה. אך משום שנשים נטו יותר באופן מסורתי להשקיע בהופעה החיצונית שלהן, הן מושפעות יותר מהדחף  הזה, הן למצוא פגמים והן לתקנם.

חשבו, למשל, על המונה ליזה, שנוצרה בראשית המאה השש עשרה. נתעלם לרגע משלל התיאוריות על הבעת הפנים והחיוך המיסתוריים שלה ונסתכל עליה בפשטות כאישה המדגמנת בפני אמן. החזות שלה אינה חושפת ביקורת עצמית, אלא קבלה עצמית. למרות שהיא מדגמנת, היא נראית נינוחה, לכל היותר היא יושבת זקופה. קשה לתאר אותה מנסה להפוך למישהי אחרת. האם אנו יכולים לתאר לעצמנו דוגמנית בת ימינו יושבת כך מול המצלמה, אולי אפילו אדישה לאיך תראה בתמונה? היום דוגמנית  עומדות באופן לא טבעי, לעתים רק באופן מרומז ולעתים באופן בוטה וגס, מבלי להסתיר את הניסיון למצוא חן בעיני המתבונן.

הדחף להיראות טוב יותר, להסתיר ולתקן פגמים — עם חוסר שביעות הרצון העצמית המתלווה אליהם — אינו ניתן לכיבוש. ובאופן מוזר, המודעת לקיומו איננה מעלימה אותו. בכדי להימלט ממנו, יש המחפשים מקלט בתרבויות אחרות החסרות את הדחף הזה, שהוא גם כפייתי וגם מעיק.

בקיץ האחרון נסעתי בפעם הראשונה להודו. ביום הראשון טיילתי במומביי עם ידיד. השעות הראשונות היו בלתי נתפסות: קהל נדחף בסמטאות מלאות בוץ למקדש, ילדים וזקנים חושפים נכויות כאילו היו אוצר בלום, זוהמה שהופכת לכרית עליה מניחים את הראש ושוקעים בשינה, כלבים מורעבים, ואנשים החברה הגבוהה הסועדים במלון טאג’ מהאל המפואר. ואולם למרות הניסיון המתיש לקלוט את הרשמים הרבים, הבחנתי מיד שנשים הודיות מהלכות בחינניות בבגדים המסורתיים, בדים רכים וצבעוניים העוטפים את גופן, גולשים על הגוף הנשי מבלי לכפות עליו צורות נוקשות. עשירות או עניות, מלאות או רזות, צעירות או זקנות, הן נראו שלמות עם עצמן, רחוקות כל כך מהנטייה המערבית להשוות את עצמך לאחרים, מהרצון להיות “a whole new you”. כשיצאנו ממלון האג’ מהאל נגשה אליי אישה זקנה עם סלסלת פרחים, גופה עטוף אך בטנה העגולה  חשופה, ובקול רך שאלה אותי: מדאם רוצה פרח?

Leave a Comment