שיר על יגון ותקווה

Le Chant des Partisans

קישור לשיר Le Chant de Partisans

המאורעות הדרמטיים של מלחמת העולם השנייה קשים מאוד להשגה. שפע  עצום של סרטים, עלילתיים ודוקטומנטריים, ספרים ותמונות מקשים על המעבר הרצוי מידע שכלתני בלבד של העובדות אל אמתפתיה כלפי  מי שסבלו מזוועות המלחמה. לעתים דווקא תמונה קטנה או צליל פשוט מעבירים טוב מכול את חוויות העבר. כשאני חושבת על הנאצים מיד צץ זיכרון ילדות: קול צעידתם של החיילים הנאצים בשיר    Le Chant de Partisans שהקליט איב מונטאן.

Le Chant de Partisans היה השיר של אנשי תנועת ההתנגדות הצרפתית בעת מלחמת העולם השנייה, המחתרת המכונה ‘הרזיסטאנס’, סמלם של הכוחות הצרפתיים הנאבקים בצבא הגרמני. אנה מארלי, שחקנית וזמרת שנמלטה מרוסיה עם אמה בגיל צעיר, הלחינה אותו. אישה צעירה ומוכשרת, טיפוס צבעוני, היא הייתה רקדנית בלט במונטה קרלו, למדה אצל פרוקופייף, ועבדה בקבארטים הפריזאים.  בשנת 1940, לאחר נפילת צרפת, היא ובעלה ברחו מפריז,  ולאחר תלאות רבות היא הגיעה ללונדון.  את השראה ללחן של Le Chant de Partisans היא שאבה משיר רוסי ישן ששמעה. אנה כתבה את המלים יחד עם ג’וסף קסל ומוריס דריון, אולם מאוחר יותר התלוננה כי ההצעה היחידה שלה שהתקבלה הייתה שימוש ב’עורבים’ כמטאפורה למטוסים הנאצים.  הלחן והמלים הושלמו בשנת 1943. אנה שרה את השיר; הביצוע שלה היה נפלא.

השיר שודר לראשונה ב’רדיו-לונדון‘, שידור יומי של הבי.בי.סי. בצרפתית לאזרחי צרפת הכבושה. הוא הפך ללהיט בן לילה. אנה גם הטיבה לשרוק אותו, ואנדרה גילואה, שדרן של הבי.בי.סי., הפך אותו לנעימת הפתיחה של השידורים בצרפתית. אנשי ה’רזיסטאנס’ לקחו חלק בתוכנית, מעודדים את בני עמם להתנגד באופן פעיל לכיבוש הנאצי. השידורים הללו שימשו גם כאמצעי להעברת מסרים מוצפנים לקבוצות של המחתרת הצרפתית. הנאצים אסרו על שמיעת השיר, וניסו לשבש את השידורים. אולם צרפתים רבים המתינו יום יום לשמוע את השריקה הצלולה של אנה של Le Chant de Partisans.

השיר הפך למעין המנון של צרפת האנטי-נאצית. עצם השירה שלו הייתה ביטוי של מרד. מכיוון הנאצים אסרו לשיר את  ה’מרסייז’, ההמנון הלאומי, הפכו הצרפתים את ה Le Chant de Partisans לתחליף להמנון. למעשה בכל פעם שאחד מחברי ה’רזיטאנס’ נהרג, מקובל היה לשיר יחד את השיר. שנים רבות לאחר המלחמה, כשאנה ביצעה את השיר בעת הופעות, היו שניגשו אליה לאחר ההופעה וסיפרו על כמה הוא היה משמעותי עבורם. פעם אחת ניגש אליה לוחם מחתרת לשעבר ובפיו סיפור נורא: הוא וארבעה מחבריו נתפסו בידי הנאצים, שהורו להם לחפור את קברם. ״בעת שחפרנו את הקבר, בכדי לעודד את רוחנו, לחשנו את השיר״, הוא סיפר.  הם נורו, והוא היה היחידי שנותר בחיים.

גם לאחר המלחמה לא נס ליחו של השיר, והוא אף הוצע כהימנון של צרפת. אנה כתבה גם שירים נוספים על הפרטיזנים. אחד מהם, שנכתב עם עמנואל ד’אסטייה דה לה ויגרי, אחד ממנהיגי המחתרת, נקרא Le Complainte du Partisan. הוא תורגם לאנגלית וזכה לביצועים רבים, בינהם של לאונרד כהן וגו’ן באז.

אני שמעתי את השיר בילדותי, בירושלים. הוריי, כמו אנשים רבים שחייהם שונו בלא הכר בשל המלחמה, נמנעו ככל האפשר מלספר על זוועות המלחמה. אבל בן דודי, קלוד גנדלמן, הביא לנו את התקליט. קלוד נולד בצרפת והיה ילד בזמן המלחמה. הוא הוחבא במרכז צרפת, באיזור בו אביו, רופא במקצועו, היה פעיל ב’רזיסטאנס’. מאוחר יותר קלוד עלה לארץ והיה פרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטת חיפה. הוא הביא לנו קופסה מלאה בתקליטים  ישנים, וכך התוודעתי את מיטב הזמר הצרפתי.

אולם השיר הזה היה שונה. האזנתי לו שוב ושוב, אף שלא דיברתי צרפתית. הצליל של הנאצים הצועדים היה מקפיא; הצעקות שלהם מחרידות. אולם אז שמתי לב שבין נקישות מגפיהם של החיילים הגרמנים  נשמעות שריקות. כששאלתי את קלוד, הוא הסביר שלפני פעולה של חברי המחתרת הצרפתית חבריה היו מתקשריהם ביניהם באמצעות שריקות דקות, כמעט בלתי נשמעות. האזנתי לשיר פעמים רבות, אולם מעת שקלוד הסביר את פשר השריקות התחלתי לשמוע לחן אחר – נסבל יותר, מאיים פחות.

?רוצים להגיב