אלה במעופה

 

 

 ניקה מסמותרקיהאחת מיצירות האמנות החשובות ביותר המצויות בלובר הוא פסל חסר ראש ועצום – אורכו כמעט שני מטר וחצי – דמות נשית בעלת כנפיים פרוסות.  הבד העוטף את הדמות מלא חיים, מעיד שהיא נמצאת בתנועה, והגוף עצמו חושף שרירים מאומצים. העוצמה של הדמות יוצאת דופן; היא חזקה, מלאת חיים, דינאמית.

ניקה מסמותרקיה‘, המכונה גם ‘הניצחון המכונף מסמותרקיה’  הוא פסל שיש של ניקה, אלת הניצחון מהמיתולוגיה היוונית. הוא התגלה בשנת 1863 בסמותרקיה, אי בצפון הים האגאי. שארל שמפואזו, דיפלומט צרפתי  וארכיאולוג חובב, גילה אותו, חסר ראש וידיים. מאוחר יותר, בשנת 1948, התגלתה יד אחת. מקובל לחשוב שהפסל נוצר בראשית המאה השנייה לפנה״ס. חפירות חדשות באיזור העלו כי הוא ניצב בגומחה מעל לתיאטרון, עומד על שיש אפור שייצג חרטום של אנייה. האלה נחתה זה עתה על החרטום, וטרם קיפלה את כנפיה, הפרוסות מול הרוח. המבנה כולו נבנה כפי הנראה לזכר הקרב הימי בין רודוס ואנטיוכוס השלישי במאה השנייה לפנה״ס.

הפסל הוא חלק מהתצוגה הקבועה של הלובר מאז שנת 1884. למרות ממדיו העצומים הוא הועבר למקום מסתור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  בספטמבר 1939 נבנה  בתוך הלובר כבש מיוחד מעץ בכדי להעביר את הפסל הגדול למקום בטוח יותר. בזמן המלחמה הוא היה מוסתר בשאטו דה-ולאנסי, עם ‘העבדים’ של מיכאלאנג’לו ויצירות מופת אחרות.

באופן מוזר, הפסל הוא אקספרסיבי מאוד למרות שהוא חסר ראש. אף שנוצר עם ראש, פנים, גוף, זרועות וכנפיים, הגוף כשלעצמו מעורר התפעלות. לדמויות מיצירות מופת באמנות המסורתית יש תמיד ראש וגוף. גם פורטרטים יכולים להיות מרגשים מאוד – אבל יהיה קשה למצוא דמות מרשימה כל כך  ללא ראש. משום כך עולה השאלה: מה יש בניקה מסמותרקיה שגורם למבקרים במוזיאון להתגודד סביבה, מהופנטים, מביטים בה משתאים?

ייתכן שסוד קסמה איננו מה שאנו רואים, אף שהיא כובשת את הלב, אלא מה שאיננו רואים: רוח ים חזקה שניקה נאבקת עמה.

ה. ו. ג’נסון (H.W. Janson), חוקר אמנות נודע, קבע כי יש הבדל מהותי בין ‘ניקה מסמותרקיה’ ובין כל שאר הפסלים מהתקופה ההלניסטית: החלל בו מצויה ניקה היא חלק מן הפסל עצמו. הרוח הנגדית שהיא נוחתת כנגדה היא חלק מן היצירה ממש כמו גופה של ניקה, או כנפיה הרחבות.

פסלים יוונים ורומיים הן ישויות נפרדות מסביבתם.  גברים ונשים, דמויות מאוזנות והרמוניות, לכל פסל יש קיום עצמאי, בלי קשר למקום בו הוא עומד. גם כאשר קבוצה של פסלים מתארת סצינה מהמיתולוגיה, אפשר לראות כל אחד מהם ״בנפרד מהרקע״.

אולם ניקה מסמותרקיה שונה באופן מהותי, טוען ג’נסון: ״האלה נחתה זה עתה על חרטום האנייה; הכנפיים הרחבות שלה עוד פרוסות, היא עדיין מצויה מעט באוויר בשל הרוחות העזות שמולן היא עפה. הכוח הבלתי נראה הזה של רוח עזה הופך לממשי לחלוטין; הוא לא רק מאזן את  את התנועה קדימה של הדמות אלה גם מעצב את כל קפלי הבד, שנראים כאילו יש בהם חיים. כתוצאה מכך יש יחס אקטיבי – למעשה אפשר לומר תלות – בין הפסל והחלל המקיף אותו, כפי שלא ראינו קודם לכן. וייקח עוד זמן רב עד שנראה זאת שוב בעתיד.  ‘ניקה מסמותרקיה’ ראויה לתהילה של יצירת המופת הגדולה ביותר של התקופה ההלניסטית״.

כשאני מביטה על ניקה מסמותרקיה, ייראת כבוד ממלאת אותי: הגאונות של אמן, שייצק תנועה אינטנסיבית כל כך בסלע העצום הזה, נראית לי ייחודית, אפילו בהשוואה לדורות הבאים. ניקה בטוחה בעצמה לחלוטין, למרות המאמצים לגבור על המשבים העזים: היא תנחת על חרטום האנייה ותכריז על ניצחון, יהיו הרוחות חזקות ככל שיהיו. ואיני יכולה שלא לתהות כיצד נראו פניה: האם היא הייתה רצינית? מחייכת קלות? האם חשפו פניה את המאמץ להתגבר על הרוח הנגדית, או שהיא הייתה אדישה לכל דבר מלבד הניצחון?

Leave a Comment