ישו בדמות אישה: א.ב. יהושע

II ישו בספרות ישראלית

 

ישו בספרות ישראלית II

בשנים שעברו מאז יסודה של מדינת ישראל ועד היום חל שינוי איטי והדרגתי ביחסם של ישראלים אל הנצרות. בעת הקמתה של המדינה זיכרון היותנו מיעוט נרדף בעולם נוצרי הייתה עדיין ממשית וחיונית ברוחם של רבים; עולים חדשים רבים נשאו אז את זיכרון השואה. לפיכך, הנצרות נתפסה בעיקר כתופעה אנטישמית, ומשום כך אין מלמדים אותה בבתי הספר. היום העולם הנוצרי אולי מעורר עדיין התנגדות כלשהי – אבל בעיקר סקרנות הולכת וגוברת.

א. ב. יהושע (1936-  ), סופר ישראלי מוכר היטב, מדגים ביצירתו את השינוי הזה. הוא עצמו בן למשפחה ספרדית שהתגוררה בירושלים חמישה דורות, שירת כצנחן בצה״ל, למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר הפך לפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה.

בשנת 2004 הוא פרסם את הרומאן ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״. בתקופת האינתיפדה השנייה מתפוצץ מחבל מתאבד בשוק מחנה יהודה בירושלים. אישה אנונימית מובאת חסרת הכרה לבית החולים ״הדסה״ בהר הצופים ומתה לאחר כמה ימים. גופתה נמצאת בחדר המתים של בית החולים ואיש אינו יודע מי היא. באופן מוזר הגופה כמעט שלמה לחלוטין, מלבד פצעים בכפות הידיים והרגליים וסריטה על המצח. כתב מקומון ירושלמי מגלה שתלוש משכורת של מאפייה ירושלמית גדולה נמצא בבגדיה. בעל המאפיה, שהכול מאשימים אותו שלא דאג לעובדת הפצועה, אינו מוצא את שמה ברשימת העובדים. הוא מורה לממונה על על משאבי אנוש לגלות מי היא ומתי הייתה מועסקת במאפייה.

הקורא הופך לשהיות שותף למאמציו אל הממונה על משאבי אנושי לגלות את זהותה ונסיבות חייה של המנוחה. יוליה רגאייב, אישה בערך בת ארבעים, באה ממדינות חבר העמים לחיות בירושלים. בן זוגה ובנה עזבו את ישראל כשאיום הטרור הפך ממשי יותר, אולם היא הייתה נחושה בדעתה להישאר.

היא הייתה אישה מוארת, כריזמטית באופן מופנם. לא בדיוק יפה, לא כל כך חברותית, אולם היה בה משהו שגרם לכולם לאהוב אותה. היא נגעה ללבו של מנהל משמרת הלילה במאפייה;  הוא חש שאישה עדינה כל כך לא צריכה לעבוד כמנקה בשעות הלילה, ולכן שלח אותה לחפש עבודה אחרת מבלי לדווח על כך לאיש. היא חיה בבקתה באחת השכונות הדתיות ביותר של ירושלים וגם שם הכול אהבו אותו ״אף כל פי שלא הייתה יהודייה״. הרופאים בבית החולים נקשרו אליה, הגם שהייתה נטולת הכרה. והממונה על משאבי אנוש נשבה כל כך בקסמה של האישה לאחר מותה עד שהוא חש שהיא עשויה להופיע בכל רגע, שלמה ובריאה. האופי הייחודי שלה מתבטא גם בכך שהיא הדמות היחידה ברומאן שיש לה שם.

בעל המאפייה חש אשם משום שלא ביקר אותה בבית החולים ומחליט להביא אותה לקבורה בעיר מולדתה, בכפר נידח במזרח אירופה. כך מתחיל מסע ארוך ומייגע. אל הגופה מתלווים הממונה על משאבי אנוש, העיתונאי מהמקומון, בנה, בן הזוג לשעבר, ואנשי נוספים, כולם מלווים את יוליה בדרכה לקבורה.

לאחר שהם מתגברים על אין ספור מכשולים הם מגיעים לבסוף למקום הולדתה, כפר במזרח אירופה, חבוי בין הרים גבוהים. אמה שבה משהות קצרה במנזר מבודד לבושה בבגדי נזירה. כשהיא שומעת שבתה הובאה לקבורה בכפר “הזקנה, שתופסת הכול בבהירות, מזדעזעת לא רק בהלם של הידיעה, אלא גם בכעס מר על שטלטלו את גופת הבת שלה במסע ארוך ומיותר, במקום לטמון אותה בפשטות בעיר שבה בחרה לחיות, בירושלים ששייכת לה כמו לכולם […] היא מבקשת להחזיר את גופת בתה לקבורה בעיר שהרגה אותה. וכך גם לה עצמה תהיה זכות לחיות בה”. הממונה על משאבי אנוש, שנשאב לחלוטין אל דמותה של יוליה, מקבל את בקשת האם להשיב את הגופה לירושלים ולקבור אותה שם.

דרכו של א. ב. יהושע להפוך את חייו ומותו של ישו למוכרים ומובנים לקורא היא באמצעות פירוק המרכיבים העיקריים של סיפורי הבשורה והטמעתם בחיי היומיום בישראל. הדמות המוארת, כאן אישה ולא גבר; הפצעים, דומים לאלו של פצעי הצליבה; הגופה המונחת ימים לא במערה אלה בחדר המתים של בית החולים; המסע של השליחים; הויזה דולורוסה; העדפתה של יוליה את אמונתה הדתית על פני הקירבה אל בני משפחתה; הדרך לירושלים; הרגישות לאנשים בשולי החברה – כל אלה משקפים את חייו ומותו של ישו, אולם א. ב. יהושע נוטע אותם בסיפור חדש ועכשיווי. הוא אינו מרוקן אותם מתוכן אלא ההיפך, הקורא הישראלי מוצא אותם מובנים ומרשימים. סיפור חייה ומותה של יוליה רגאייב הוא סיפור על אדיקות, חסד ונדיבות; אין בו דבר וחצי דבר מעורר אנטגוניזם.

ויש את ירושלים. תוך כדי הסכסוך הערבי-ישראליי רויי הדם, בעוד שיהודים ומוסלמים נאבקים על העיר, א. ב. יהושע מזכיר לנו שמיליונים של נוצרים רואים את העיר כשלהם – לא במובן הפוליטי הפשוט אלא במובן הרוחני העמוק ביותר. ומי ששולט בירושלים צריך תמיד לזכור זאת.

לישו בספרות עברית I  לחצו כאן.

לישו בספרות ישראלית III, לחצו כאן.

?רוצים להגיב