סטאלין והשטן? האמן ומרגריטה

רבות נכתב על יוסף סטאלין – על האכזריות שלו, חוסר יכולתו לבטוח באיש, הברוטאליות, וכמובן, על מיליוני בני האדם שהוא כלא, הגלה והוציא להורג. מחקרים רבים ממתמקדים באישיות שלו ובאופן שבו הוא יישם את הרעיונות הסוציאליסטים. אולם יצירת ספרות אחת, מקורית ומעמיקה, בוחנות בצורה ייחודית את המשטר הסטאליניסטי, באופן שאינו מצוי בספרי ההיסטוריה.

מיכאיל בולגקוב  כתב את ״האמן ומרגריטה״ בין 1928 ל-1940. היו אלה שנים קשות. שלטונו של סאטלין הפך למכביד יותר, אזרחי ברית המועצות איבדו באופן הדרגתי את זכויותיהם; משמעותה של כל ביקורת על המשטר היה גלות, אם לא עונש מוות.

בולגקוב, שנולד בשנת 1891 בקייב, היה רופא ומנתח שהפך לסופר. הוא התחנך במשפחה שעודדה השכלה הומניסטית, ואהב בכל לבו ספרות, מוזיקה, תיאטרון. כששירת כרופא בצבא העם האוקראיני נדבק בטיפוס. כתוצאה מכך הוא נטש את הרפואה והקדיש את כל זמנו לכתיבה. היצירה הידועה ביותר שלו, רומאן מלא דמיון ופנטאזיה, הוא ״האמן ומרגריטה״.

יצירת המופת הזו מתארת אירוע יוצא דופן: בתקופת שלטונו של סטאלין מגיע השטן לבקר במוסקבה. הוא נקרא ״פרופסור וולאנד״; דובר לשונות רבות, מתרגם, דמות מיסתורית המתעקשת שהאל קיים וכי ישו הנוצרי אמנם חי ונצלב.  אולם בלא כל קשר לטיעונים התיאולוגיים שהוא מעלה, הוא דמות מרתקת: צבעוני, מקסים, אניגמטי. זה אינו אומר שהוא חדל מלהיות התגלמות הרוע – הוא יכול להיות אכזרי מאין כמותו. אולם הוא בהחלט איננו דל או משעמם.

מתלווים אליו שלושה עוזרים ואישה אחת. הראשון, קורובייב, יצור בעל חזות עלובה ומגוחכת שיכול לראות לרוחו של אדם. לעולם אינו אלים, הוא נועץ מחט בלבו של האדם, ביטוי פיגורטיבי ליכולת הנדירה שלו לראות רגשות ומחשבות נסתרים. בהמות, חתול שחור ענקי מהלך על שתי רגליו האחוריות, יכול להרוג כל יצור באמצעות קסמו הכובש. ועזאזלו, הגס ביותר מבין העוזרים, דמוי מפלצת, שן חדה בולטת מפיו, מבצע כל משימה באופן נטול פניות. העוזרת הנשית של השטן היא הלה, מכשפה זוטרה.

החבורה השטנית הזו מטיילת ברחבי מוסקבה, לועגת לפנים השונות של המשטר הקומוניסטי: הממסד הספרותי (מה היה קורה לו ניסה דוסטייבסקי להיכנס למועדון הסופרים? הוא היה נזרק החוצה, משום שלא היה לו כרטיס של חבר מפלגה); הערכים שמנסה המשטר הקומוניסטי להנחיל (במופע קסמים נושרים דולארים מהתקרה, והקהל מזנק ללא כל בושה לאחוז בהם);  ההטפה לאתיאיזם, ומעל לכול: השלילה של החופש האישי. האמן, שהוא סופר ואהובה של מרגריטה, מאושפז בכפייה במרפאה פסיכיאטרית, והוא אינו מקבל היתר לפרסם את ספריו. מרגריטה, דמות שעוצבה על פי אשתו השלישית של בולגקוב ואהבתו הגדולה, נעתרת להצעה של השטן לשמש מארחת בנשף של המתים, ובתמורה לכך היא מבקשת לשחרר את אהובה האמן.

לב הביקורת של בולגקוב על המשטר הקומוניסטי אינו מצוי דווקא בטיעונים שהוא מעלה, אלא בעצם ההנגדה בין סטאלין לבין השטן, סמל הרוע המוחלט שהתפתח במשך דורות רבים. בהנחה שהרוע תמיד יהיה חלק מהקיום האנושי,  באופן טבעי עולה השאלה מי גרוע יותר – סטאלין או השטן? האם אנחנו מעדיפים את מעשיו של השטן, שהם שרירותיים ומכאיבים, אולם גם מאתגרים ומגוונים, או את השאיפה של סטאלין ליצור מערכת אחידה הפועלת על פי סטנדרטים קבועים, מיועדת לטשטש את ההבדלים בין בני אדם אולם יוצרת מציאות דלה וחסרת חיים? בסופו של הרומאן, התשובה מובנת מאליה.

המשטר הסובייטי מנע את פרסומו של הרומאן. הביקורת הטמונה בו על התפיסות הקומוניסטיות ברורה לחלוטין, אם כי ייתכן שפקידי המפלגה לא הבינו עד כמה הוא עמוק. אולם סטאלין עצמו העריך מאוד את בולגאקוב. הוא הוקיר את היצירות שלו, ודאג לכך שבולגקוב לא ייפגע, לכל הפחות לא באופן פיזי.

בולגקוב לא קיבל אישור לפרסם את הספר, והבקשות החוזרות ונשנות שלו לעזוב את ברית המועצות נענו בשלילה. בייאושו כתב שני מכתבים אישיים לסטאלין. אשתו הייתה אחוזת בעתה, ואמרה שהמכתבים האלה היו שקולים לניסיון התאבדות; אנשים נשפטו למוות על הרבה פחות מכך. אולם איש לא פגע בו בעקבות המכתבים הללו.

בולגקוב עבד כמעט עד יום מותו, מכתיב לאשתו את המשפטים האחרונים של הרומאן. שעות אחדות לאחר מותו צלצל הטלפון בדירתו – מישהו מהלשכה של סטאלין רוצה לדעת אם האמן הגדול מיכאיל בולגקוב נפטר. כשאשתו ענתה שכן, נותקה השיחה.

Leave a Comment