מיס לה לה – דגה ועסקי הבידור

לעתים מזומנות מתואר האמן אדגר דגה (1917-1834) כאימפרסיוניסט. הנושאים שהוא מתאר בהחלט מתאימים לקביעה זו: דמויות מאולמות ריקודים, קונצרטים, תיאטראות. החיים על הבמה מופיעים בחלק ניכר מעבודותיו, אולם לא רק הצד הזוהר שלהם. הוא אהב להתייחס אל עצמו כ”ריאליסט” – צייר שאמנותו חושפת את אופיים האמתי של האובייקטים שהוא מתאר, לא רק את הרושם שהם מותירים. בתחילת דרכו הוא רצה להיות צייר היסטורי, אולם מאוחר יותר הוא החליט להקדיש את כישרונו האמנותי לתיאור הרוח המודרניסטית בחיי העיר.

בניגוד לאמנים אימפרסיוניסטים אחרים, דגה ייחס חשיבות רבה לקומפוזיציה. הדמויות שהוא מצייר – בעיקר נשים – מתוארות מזוויות יוצאות דופן עם השתקפות מיוחדת של האור, והן פרי חישובים מעמיקים. הוא מתמקד בתיאור המודרניזם, והדמויות שלו משקפות את האופן שהוא תפס את החיים על הבמה ומחוצה לה.

מיס לה לה בקרקס פרננדו“, שנוצר בשנת 1879, מתאר לוליינית אמתית ששמה היה מיס לה לה, והיא הופיעה בקרקס פרננדו בפריז.  היא הייתה תלויה באוויר בגובה של  כעשרים מטר, אוחזת בחבל שהשתלשל מכיפת הקרקס בשיניה בלבד. דגה היה מוקסם מן ההופעה שלה. במשך שמונה לילות רצופים הוא ביקר בקרקס, מצייר אותה מכיוונים שונים (בגלריית טייט בלונדון יש ציור שלה מזווית אחרת), עד שחש עלה בידו  לתפוס את אופייה האמתי של ההופעה.

אני סבורה שהתיאור של מיס לה לה שונה באופן מהותי מכל ציור אחר שלו של גוף נשי. לרקדניות השונות שמופיעות ברבות מעבודתיו יש תמיד איכות אסתטית ברורה, נעימה גם לעיניים של הדיוטות. אין זה נכון לגבי מיס לה לה. אף שהיא  אישה, היא חסרה את הקסם המיני שמאפיין חלק ניכר מהנשים שצייר. היא מעין הפשטה של אישה שמופיעה על הבמה, תמצית רוחם של עסקי הבידור בצורה הפשוטה ביותר והלא מתוחכמת שלהם: הקרקס.  בחינה מעמיקה יותר של הציור מעלה אבחנות עמוקות של דגה לגבי היבטים מסוימים של הבידור בעולם המודרני, נכונות גם לגבי תוכניות טלוויזיה בנות זמננו.

הזווית המוזרה: המאפיין הבולט ביותר של מיס לה לה הוא הזווית שממנה אנחנו רואים אותה. הצופים מצויים מתחתיה, מביטים מעלה, מבלי לראות את פניה. נקודת המבט המוזרה הזו היא מעניינת, בעיקר משום שאנו יודעים שדגה תכנן את הקומפוזיציה באופן מדוקדק, באומרו “אין אמנות שהיא פחות ספונטנית מהאמנות שלי.” נושא הציור הוא הופעה פנטסטית, מדהימה, מנותקת לחלוטין מהחיים האמתיים. הצופים אינם יכולים לראות את פניה של הלוליינית – אולם זה כלל לא חשוב. הם אינם מחפשים תובנות על הטבע האנושי או אבחנות על האדם באשר הוא אדם; הם רוצים הופעה שהיא בידור, אישה שנאחזת בשיניה בחבל, מטלטלת באוויר בין שמים לארץ. אריסטו התייחס ל”מופע” (אופסיס) כמאפיין השטחי ביותר של התיאטרון: “המופע התיאטרלי אמנם מעורר התרגשות אולם  הוא הפחות ריאליסטי מבין המרכיבים השונים של התיאטרון  וקשור פחות מכל לאמנות השירה.”

לוליינית חסרת פנים: לב ההופעה של מיס לה לה הוא העובדה שהיא נושכת את החבל בשיניה, אולם הציור אינו מראה זאת. הצופים רוצים לדעת שהאמן המופיע עושה משהו קשה מאוד, אולם היא לא באמת רוצים לראות את המאמץ. הם רוצים שהאמן יתגבר על פני מכשולים נפשיים ופיזיים, אולי יתעלה על אסונות אישיים או סיפור חיים טרגי, אבל אין להם כל רצון לראות את האכזבות, הכאב, שברון הלב וההשפלות. השילוב של מאמץ בלתי נראה והופעה מרהיבה מעמיק את ההשפעה הפסיכולוגית של הבידור משום שהוא מוסיף איזה טעם של ניצחון שאנו עדים לו, ואולי שותפים לו. גופה של מיס לה לה שדואה באוויר הוא קליל וחינני ואינו חושף ולו טפח  אחד מן המאמץ הגופני והפסיכולוגי שלה.

הסיכון: הופעות בקרקס כרוכות לעתים מזומנות בסיכון; זה חלק מהקסם שלהן. ידוע שמיס לה לה הייתה תלויה גבוה באוויר ללא אמצעי בטיחות שהיו עשויים להציל אותה לו נפלה. הופעות בידור עכשוויות כבר אינן מתאפיינות בסיכון מסוג זה, אולם אם תחשבו על תוכניות ריאליטי כמו “האח הגדול”, “אמריקן איידול”, דה ווייס”, “אקס פקטור”, המשתתפים לוקחים סיכון של השפלה פומבית והדחה מהתוכנית. ייתכן שהצופים חשים מרוצים יותר, אולי אפילו חשובים יותר, כשהם יודעים שהמשתתפים מוכנים להתמודד עם אתגרים מסובכים רק בכדי להופיע  בפניהם על הבמה או בטלוויזיה.

מיס לה לה

אמנית שחורה: מיס לה לה היא, ככל הידוע לי, האישה שחורה היחידה שדגה צייר אי פעם. משום שהוא היה שמרן  שהתנגד לכל רעיון ליברלי (ואף אנטישמי ידוע), אמנית שחורה בוודאי נראתה לו מוזרה מעט, אולי אפילו ביזארית. מתוך נקודת המבט המעוותת והגזענית הזו, התיאור של מיס לה לה מתייחס אולי לרצון לחפש אנשים בעלי מאפיינים יוצאי דופן. תכניות טלוויזיה טורחות ומוצאות משתתפים שיש בהם משהו מוזר ויוצא דופן, ואפילו משתתפים “נורמליים” מתבקשים לספר משהוא מביך ומוזר על עצמם.  דווקא פה אין מדובר במאפיין מודרני. הנטייה האנושית להציץ במוזר, בשונה, לעתים בחולים ונכים, היא עתיקה כמו האנושות עצמה. היו מסכות ביוון העתיקה שתיארו פנים מוזרות; בקומדיה דל’ארטה, התיאטרון המקצועי הראשון, הופיעו טיפוסים מוזרים; ויקטור הוגו תיאר בפירוט את הגיבן מנוטרדם; וסרטים מודרניים מתמקדים לעתים באנשים בעלי אישיות או גוף יוצאי דופן (“איש הגשם”, “המסכה” ועוד).   אולם עסקי הבידור המודרניים, הופעות חיות או מוקלטות, מדגישים את הנטייה הזו משום שהם מאפשרים לצופים לראות את המוזר והביזארי בפירוט רב יותר.

עכשיו הביטו על ההופעה הראשונה של סוזאן בויל ב”אמריקן איידון” – האם לא חזה דגה בדיוק את התפתחותו של סוג זה של בידור?

https://www.youtube.com/watch?v=RxPZh4AnWyk&ab_channel=DavyLeyland

 

 

 

Leave a Comment