סחר בבני אדם

ברטה ברש, ללא כותרת, בערך בשנת 2007

סחר בבני אדם/ עמנואלה ברש רובינשטיין

 המהדורה האנגלית של הסיפור ראתה אור היום, 5.6.2017:

Human Traffic

כשרופה נוחתת בלונדון עגמומיות משתלטת עליה. שוב אדמת ניכר, פנים זרות, אנשים גבוהים שיש לרצות אותם, קצב חיים שהיא אינה מורגלת בו. האוויר הקריר משתרבב מבעד לבגדים, טיפות הגשם ניגרות על המעיל הקל שלה, האור האפרורי מעיק, והאנגלית המאופקת נראית לה מנוכרת כל כך. רק אתמול עוד עמדה בחצר ביתה בסרי לנקה וילדיה חיבקו  אותה וצחקו מן הגשם החם הניתך מן השמיים, נספג בסארי הצבעוני, מעממם את צבעיו והופך אותו לפיסת בד דקה ושקופה. אולם עתה היא עולה על הרכבת התחתית משדה התעופה היתרו ללונדון וצונחת על אחד המושבים. העייפות מן הטיסה הארוכה אינה מעמעמת את הסלידה מן האור הזר, החריקות המעיקות של הרכבת והאוויר הדחוס בקרון הצפוף.

כשהיא נוקשת על הדלת ברחוב  פמבריג’ ושומעת את צעדיו הכבדים של מר אלן מתקרבים אל הדלת איזה מחנק מוזר מתפשט בגרונה. היא מניחה את המזוודה, פותחת כפתור אחד במעיל, מסירה את הכפפות, מהדקת את הצעיף, אוסף פעולות שנעשות מבלי משים זו אחר זו, והן נועדו לסלק את המועקה. עוד ביקור בסרי לנקה תם, עוד  מסע אל הבית ובחזרה לניכר, ועתה מתחילה ספירה חדשה של ימים, לילות, שעות ודקות עד הביקור הבא. כשמר אלן פותח את הדלת רופה מחייכת אליו מבעד לדמעות. “חיכיתי לך” הוא אומר בחביבות והיא נכנסת אחריו אל חדר הכניסה.

היא גוררת את המזוודה במעלה המדרגות עד שהיא מגיעה לחדרה. הכול נותר בלא שינוי: כיסוי המיטה הצבעוני שהביאה אתה בביקור הקודם, הכריות ההודיות שקנתה בלונדון, שולחן מעץ כהה וכבד ניצב מול החלון, ארון גדול, שני עציצים על עדן החלון ועל שידה קטנה פינת התפילה שלה: מפית צבעונית רקומה, במרכזה פסל של בודהה משלב את רגליו, מניח את ידיו על רגליו ועל פניו חיוך מלא אור, מסביבו נרות צבעוניים עבים, ומאחוריו שני אגרטלים, שעתה הם ריקים. רופה פותחת את המזוודה ומתחילה לסדר אתה בגדים בארון. רק את החצאית הארוכה שלבשה בטיסה והסוודר הסגול היא מטילה אל סל הכביסה. כשהיא מסיימת לסדר היא דוחפת את המזוודה הריקה מאחורי הארון, נשכבת על המיטה הכבדה ועוצמת את עיניה. הצבעים העזים של סרי לאנקה נבלעים לאטם, ריח הירק לאחר גשם שוטף, העצים הגבוהים המקיפים את הכפר מכל עבר משילים טיפות עבות שצונחות ומתנפצות על האדמה ספוגת המים, השמים האפורים, העננים הרכים, הצחוק המתגלגל של ילדיה, בעלה המביט בהם מפתח הבית, כל אלה דוהים, מאבדים את החיוניות הצבעונית שלהם ומתפזרים בחדר הקודר, בין הרהיטים הכבדים והדממה המעיקה. כשהיא מביטה בפניו של בודהה נדמה לה שהחיוך שלו עצוב, ולפני שהיא נרדמת היא ממלמלת לעצמה מי ייתן וכולם יהיו מאושרים, מי ייתן וכל בני האדם יהיו משוחררים מהסבל.

בבוקר, שלא כדרכה, היא מתעוררת מאוחר משינה כבדה, נטולת חלומות. כשהיא מקיצה, לרגע קט היא אינה בטוחה היכן היא, אולם החשיכה בחוץ מזכירה לה מיד שהיא באירופה. היא קמה, מתרחצת ומתלבשת, מסרקת את שערה השחור הארוך ואוספת אותו. מאוחר כבר, היא מוותרת על מדיטציה של שעת הבוקר ויורדת למטה להכין ארוחת בוקר. להפתעתה מר אלן נמצא כבר במטבח. “נו, יקירתי, איך היה הביקור בבית?” הוא אומר לה. היא מביטה בו ואינה עונה. הוא נראה קצת מלוכלך, היא חושבת. רופה עוזרת למר אלן להתרחץ. כל יומיים היא נכנסת אתו לאמבטיה. הוא מתפשט ויושב על כיסא, שכן בשל גילו המתקדם קשה לו לעמוד. היא מסייעת לו לסבן את גופו ולשטוף אותו. שני אנשים שקירבה גופנית נכפית עליהם, ודווקא משום כך הם מקפידים לקיים איזו זרות, לשוחח תמיד בנימה מעשית. בכל בוקר הוא אומר לה אילו מצרכים יש לקנות היום, תרופות שצריך להביא, ספרים שיש להחזיר לספרייה. רופה מאזינה, לעתים רושמת לעצמה שלא תשכח, מתמסרת לרוח הפשוטה והיומיומית של דבריו שהופכת אותם למעין שותפים, שני אנשים שמקיימים יחד סדר יום  קבוע ומסודר שמשרה שלווה על שניהם.

 לפני שתים עשרה שנה עזבה רופה את סרי לנקה.  פרימלה הייתה בת חמש וסהיל בן חמישה חודשים. קפריסין, יוון, איטליה ועכשיו אנגליה, היא נודדת בגפה, מבית לבית, מזקן לזקן. שפה חדשה, רחובות שונים, טעמים ערבים ודוחים, אבל הזקנה אחת היא: גוף קמל, כעס מתפרץ, שכחה, צחנה. הנסיעה הראשונה הייתה הקלה מכולן, אז חשבה שתשוב למשפחתה בתוך כמה חודשים. קומאר פוטר שוב, שב הביתה רוגז על הבוס, מסביר עד כמה הוא שחצן ויהיר, מאשים אותו שהכשיל אותו, בעוד רופה מהרהרת שלו לא היה מאחר שעתיים לעבודה אולי לא היה מפוטר. בכל פעם שהתחיל לעבודה היא ציפתה לרגע הזה שישוב הביתה כועס ומלא טענות, מסביר איזה עוול נעשה לו, מרמז על מניעים סמויים, ולעולם אינו מודה באשמתו. כשרצתה לפייס אותו והגישה לו אוכל הוא השליך אותו, ואז הבינה שאין מוצא אחר: קומאר לעולם לא יצליח לפרנס אותם, ופרימלה עוד מעט בת שש; רק למי שלומד בבית ספר הפרטי יש תקווה לחיים נוחים יותר.

בשדה התעופה נשאה את סהיל בידיה. התינוק נאחז בה בכל כוחו, נועץ בה את ציפורניו הקטנות, ומניח את ראשו המתולתל על צווארה. כשהגיעה העת להיפרד סירב להרפות. רופה אחזה בו בכוח וניתקה אותו מגופה, רואה את הפה הפעור ושומעת את הצעקות אך אינה אומרת דבר, היא מסרה אותו לאמה, פנתה אחורנית והלכה מבלי לומר שלום.  כמה חודשים, זה הכול, אמרה לעצמה כשצעדה למטוס, מוחה את הדמעות, מסדרת את החצאית הארוכה, בודקת שהתיק שנשאה עמה סגור, מפזרת את שערותיה ואוספת אותן שוב.

הזקנה הקפריסאית נטולת השיניים שרופה טיפלה בה דיברה בקול נמוך וצורם, צחקקה בקול ללא סיבה, וקראה לרופה “מותק”. היא לבשה שמלות ישנות ובלויות וכרכה מטפחת צבעונית לראשה. באנגלית משובשת חקרה אותה מדוע עזבה את משפחתה, וכשרופה סיפרה לה שפיטרו את בעלה היא השמיעה צחקוק שנשמע כמו קריאה של עורב ואמרה “אה, לא יוצלח! חבל, אישה יפה כמוך, לא יכולת למצוא מישהו טוב יותר?” רופה אהבה את המשפטים הישירים של הזקנה, נטולי העמדת פנים. את בעלה המת תיארה כ”בטלן חסר תקנה” ולבנה היחיד קראה “רודף שמלות”. שוב ושוב היא הזהירה את רופה שבעלה מנסה לסלק אותה, אולי בשביל למצוא אישה אחרת, צעירה יותר, והפצירה בה לשוב הביתה.

בכל סוף שבוע התקשרה הביתה מן הטלפון הציבורי ליד הדואר. מבעד לאפרכסת בקעו קולות מוכרים: אמה שבאה לבשל לילדים, פרימלה שהתחילה ללמוד בבית ספר פרטי וסיפרה שסבתא קנתה לה ילקוט חדש, סהיל אמר “מאמא”. אחרי חמישה חודשים, כששוחחו בטלפון, ביקשה לדבר עם קומאר ושאלה אותו אם מצא עבודה. פרץ הטרוניות שבקע מן הטלפון העתיקו אותה בבת אחת אל הכפר הקטן למרגלות הגבעה העגולה.  “פיטרו אותי, הבוס הזה  שקרן”  קבל, ורופה עמדה  שם והקשיבה, ולרגע חשבה שטוב שהיא רחוקה מן הכפר.

חודש לאחר מכן, חצי שנה אחרי שעזבה, התקשרה מוקדם בבוקר. קומאר ענה לטלפון, מופתע לשמוע אותה.  כשאמרה לו שהיא מתכוונת לשוב השתררה שתיקה. שתי ילדות קטנות אוחזות ידיים עברו ליד תא הטלפון; מכונית צפרה ברחוב ההומה בשעת בוקר, ולהקת יונים נחתה על הספסל ליד תא הטלפון. “כולן נוסעות” נשמע קולו של קומאר. “מה? מי נוסע?” היא תהתה, והוא שוב אמר “כולן”.  אולי השתיקה של רופה גרמה לו להפליג בדיבור: כל הנשים של הכפר, אימהות שיכולות עדיין לעבוד, עזבו ונסעו לעבוד מחוץ לסרי לנקה. אשתו של צ’אנד, אשתו של ראהיש, הבת של מוהאן, כולן עזבו. “בכפר נשארו רק נערות וזקנות” הוא אמר, ונדמה היה לה ששמעה איזה צחקוק קטן. רוחה נדדה מבית אחד של הכפר למשנהו, ממשפחה למשפחה, והיא נוכחה שיש אמת בדבריו: האימהות עזבו, הותירו את הילדים מאחור וטסו לארצות רחוקות בכדי לפרנס את המשפחה.

רופה שבה לביתה של הזקנה, מתעלמת מקולה הצרוד שעלה מן המטבח, ונכנסה ישירות לחדרה. היא פשטה את החולצה הוורודה, לבשה כותונת לבנה והתיישבה בפינת התפילה שלה, על השטיח הקטן מול השידה הנמוכה שעליו מונח היה פסלו של בודהה. היא חשה בהלמות לבה ברקות, כאב ראש הולך ומתפשט, הופך למכאוב נסתר שאין לדעת היכן הוא מצוי. נפל דבר, היא הבינה; אין דרך חזרה. נדודים נגזרו עליה, היא תאלץ לחיות שנים ארוכות רחוק מילדיה. פרימלה, סהיל, אין לדעת מתי תראה אותם שוב. שערה השחור והארוך של רופה נפרס על גבה. היא הרכינה את ראשה ופרצה בבכי מר, נקרעת מגעגועים לילדיה.  בודהה הביט בה וחייך כדרכו, אוושה קלה הניעה את הלהבה בנרות הדולקים סביבו, והפרחים הסגולים מאחוריו הפיצו נינוח נעים, והיא לחשה, בולעת את הדמעות, “מי ייתן ואשמור על אילו שזקוקים להגנה;  אשמור על מי שנתונים בדרך.”

 ביוון טיפלה בזקן בעל משפחה גדולה. איש גבוה ורחב,  בעל כפות ידיים עצומות ואופי מוזר, איזו מזיגה של גסות רוח ונדיבות יוצאת דופן. חמשת בנותיו שגרו לידו באו כל העת לבדוק שהיא מטפלת היטב באביהם, כל אחת נותנת הוראות אחרות. האחת אומרת לתת את התרופות בבוקר, האחרת אחר הצהריים. אחת מכינה מאכלים בשבילו, השנייה משליכה אותם ומביאה אחרים. תחילה ניסתה רופה לישר את ההדורים, אולם לאחר מכן הניחה להן לעשות כרצונן. בכל פעם שאחת מהן התלוננה, האשימה רופה אחות אחרת. ניקוס, שהיה כבר קרוב לתשעים, נהג לנסות לגעת בשדיה, וכשהצליח צחקק לו, כאילו יש איזה שעשוע בניסיונותיה של האישה הנאה בעלת השיער הארוך להתחמק ממנו. אולם מדי כמה שבועות הוא שלף ערמת דולרים ונתן לה בהיחבא, מבלי שבנותיו יראו.

כששאל אותה על משפחתה ושמע את הסבריה איך היא מפרנסת את המשפחה, מעניקה עתיד טוב יותר לילדיה, בעלה תמיד בבית אבל לא מטפל בילדים, שאל אותה: “יש לך חברים פה?” היא הופתעה מהשאלה. כן, כמובן שהכירה כמה עובדות זרות אחרות, נשים מסרי לנקה והודו שעבדו בשכונה. הן החליפו עצות: היכן יש חנויות אוכל הודי, איך אפשר למצוא רופא טוב, באיזו שעה כדאי ללכת לדואר. רופה ראתה בהן אחיות לצרה, לא חברות. כשהביטה בו ולא ענתה אמר “את חיה פה, וזהו זה. תדאגי שיהיה לך טוב.”

דבריו של ניקוס היכו את רופה בתדהמה. חייה נראו לה כמסורים כולם למטרה אחת, נטולי תכלית כלשהי מלבד פרנסת המשפחה. מעולם לא חשבה אם טוב לה, רק אם מה שהיא עושה מיטיב עם ילדיה. חיי הנדודים נמצאו מוצדקים רק משום שהיו כרוכים במסירות והקרבה, שנדמה היה לה שהם מונעים ממנה סבל נוסף. אולם דבריו של ניקוס נראו לה פתאום מתקבלים על הדעת, הולמים איזו חוכמה שאין להתכחש לה. בחטף, מבלי דעת, התעורר יצר חיים; תאווה לשמחה ותענוג שרופה חשבה שאבדה לתמיד.

 ביום ראשון של אותו שבוע, יום החופש שלה, קמה בבוקר והתיישבה מול המראה. היא סירקה את שיערה השחור המבריק, משחה את שפתיה באודם בצבע השני והקיפה את עיניה בשאריות איפור שהביאה מסרי לנקה. אחר כך לבשה שמלה לבנה שהלמה היטב את הגזרה העגולה שלה, הוציאה מהארון את התיק הרקום שקנתה לה אמה ויצאה מן החדר. כשניקוס ראה אותה נדמה היה לה שראתה שביב של התפעלות בעיניו. הוא חייך אליה, נפנף בידו והסתלק לחדרו.

 היא הלכה ברחובות הצרים של צפון אתונה, בין בתים מוכי עזובה ואנשים ישנים על המדרכה, מחפשת את הכתובת שנתנה לה עובדת זרה מסרי לנקה. אחרי כחצי שעה הגיעה לבניין שכתובות גרפיטי כיסו אותו. כבר כשעלתה במדרגות המעופשות, נזהרת שלא לדרוך על שברי זכוכיות ומדלגת על מדרגה שנראתה שבורה, שמעה את השירה. אולם כשנפתחה הדלת אור גדול הציף אותה, זוהר גדול וסביבו נרות מנצנצים, ומולה ראתה את פניו של בודהה מלאי  זיו וטוב לב. החדר היה מלא מפה לפה, גברים ונשים ישבו יחפים על הרצפה פונים אל הפסל של בודהה, מזמרים שירים שהיו מוכרים לה היטב. היא חלצה מיד את נעליה, התיישבה בין המתפללים והצטרפה לשירה. פנים מחייכות סביבה, ריח הקטורת המוכר כל כך, שלל מאכלים שהיו מונחים על שולחן ארוך בצד, הבדים המכסים את הקירות, רופה התמסרה לשמחה שמלאה את החדר, לחיוכים ולצחוק, לניחוחות הנעימים, שואלת כל אחד מהיכן הוא ומספרת על הכפר שלה.  וכך, מבלי משים, התגשמה במקדש הקטן רוח משפחתית, ביתיות חמימה וכובשת, מבתקת עוד נים המחבר את רופה אל משפחתה ומאיצה את  דרכה אל החרות. ורק שהריקודים הסתיימו ותם האוכל היא ירדה בזהירות במדרגות הרעועות – ולפתע חשבה על פרימלה וסהיל. בהלה אחזה בה. היא נעצרה. היא נאחזה במעקה המדרגות, עוצמת את עיניה, מבועתת מן ההנאה שלה, שנראתה לה בוגדנית כל כך. נדמה היה לה שלעולם לא תראה עוד את ילדיה. ראשה נשען על מעקה המדרגות היא לחשה: “מי ייתן וכל היצורים הסובלים, בגוף או בנפש, ישוחררו במהירות ממחלתם.”

 סניורה בוסקו גרה בעיירה בצפון איטליה, בבית בעל מרפסת המשקיפה אל הנוף. לבושה תמיד בשחור, היא צעדה לאטה  נשענת על מקל, מחייכת אל רופה ומדברת אליה באיטלקית. כל כמה מלים הרצינו פניה, היא אמרה “ישו הצלוב” והצטלבה. מדי פעם השתמשה במלים הספורות שידעה באנגלית, “אוכל”, “שירותים”, “שתייה”, ומיד שבה לדבר באיטלקית. החדר של רופה השקיף גם הוא אל הנוף, מבעד לחלון הגדול נראה עמק רחב ידיים ומאחוריו שרשרת גבעות. הירק שמילא את עמק, הפרות המלחכות עשב, השבילים הבהירים שמשתפלים בין השדות, נדמה היה לרופה שכבר הייתה שם פעם. רק האור הדק והחריף, שונה כל כך מהשמיים צהובים-אפורים בסרי לנקה, הזכיר לה שהיא בניכר. יש משהו שקוף בשמים פה, היא חשבה. מוזר, בסרי לנקה הרקיע כבד יותר.

כל יום ראשון הלכה רופה עם סניורה בוסקו לכנסייה. מוקדם בבוקר סייעה לה  רופה להתלבש, סרקה בעדינות את שיערה האפור ואספה אותו בסיכה שחורה, ואז הן צעדו לאטן עד הכנסייה. הדרך הייתה משובשת מעט, לעתים נאלצה רופה לאחוז בסניורה שלא תיפול, עוקפת שלוליות או אבנים המונחות על השביל הצר. אף שהכנסייה הייתה קרובה, הדרך לשם ארכה יותר מחצי שעה. בפעמים הראשונות נפל עליה פחד מוזר כשנכנסה לכנסייה. החלל הגבוה, האור החודר מאשנב צר בגג,  יוצר אלומת אור שחוצה את החלל החשוך, הציורים המאיימים על הקירות, הכומר המהלך בפנים חמורות כל כך, ופסלו של ישו המתייסר על הצלב, רופה רצתה לרוץ החוצה ולהותיר את הסניורה בגפה. גם השתיקה  של הסניורה בדרך חזרה הייתה מעיקה. אף שבדרך כלל דיברה בלא הרף, משוחחת עם רופה ומתעלמת מכך שהיא אינה מבינה מילה מדבריה, כששבה מהכנסייה התכנסה בתוך עצמה. היא נראתה שקועה בהרהורים, ומדי פעם השתנתה הבעת פניה. רוגז, אנחה, עצבות, לעתים תנועת ביטול בידה – רופה הופתעה תמיד איך הביקור בכנסייה מחדיר עצבות בסניורה, משתיק את הפטפטנות החיונית שלה, את החיוכים החביבים, ומעיר איזו שיחה פנימית בלתי נעימה. חבל שהיא לא יכולה לבוא אתי למקדש שלנו במילאנו, היא הרהרה. נדמה היה לה השירה הפשוטה והטבעית, הישיבה הצפופה על הרצפה,  ברך נוגעת בברך, הצבעים העזים מסביב, אדום כתוב צהוב, הנרות המרצדים המקיפים את בודהה, והריח הנעים כל כך של הקטורת היו הופכים את התפילה של הסניורה לנעימה  ושוטפת, נטולת ייסורים שהיא אינה עומדת על פשרם.

רופה קנתה מחשב נייד. ידיד שפגשה במקדש במילאנו השיג לה מחשב במחיר מיוחד. תחילה התבלבלה משלל הכפתורים אולי לאחר כשבועיים שלטה בהם היטב. היא שמעה על הסקייפ, ורצתה גם היא להתקשר למשפחתה בסרי לנקה. בפעם הראשונה  שהתקשרה התיישבה מול המחשב לבושה בשמלה יפה, מאופרת ומסורקת, ממתינה בקוצר רוח לראות את ילדיה. צליל עולה ויורד נשמע, צבע כחול  נפרש על המסך, קווים שנעים בסיבוב, ופתאום נראתה פרימלה, צועקת בקול גדול “בואו, בואו מהר, אימא פה!” מיד הופיע סהיל, וכשראה  את אמו, מבלי להסס רגע החל לנשק את מסך המחשב ולצעוק “אימא’לה, בואי הביתה, מתי את באה?” אמה נעמדה מול המצלמה, מחייכת ומנפנפת לשלום, כאילו היא רואה את בתה מפליגה על סיפון אנייה. אף שרק צחקו הפריחו נשיקות וכמעט לא אמרו דבר, כשתמה השיחה נותרה רופה יושבת מול המחשב כמעט שעה תמימה. הילדים המחייכים אליה מתוך געגוע, הבית הנשקף מאחוריהם, האור המוכר כל כך בוקע מהחלון, אמה ששמחה לראותה, כל אלה חלפו ברוחה זה אחר זה, מקרבים אליה את ביתה המצוי במרחקים ומערערים את שגרת היום הנוחה שאימצה לעצמה בשנים האחרונות. בבת אחת התאחו הנימים הנסתרים שנקרעו כשעזבה את משפחתה, שתתו דם ונמקו לאחר שנים של חיים בנפרד.

השיחה בסקייפ הפכה לחלק משגרת היום. רופה התיישבה מול המחשב בבגדי בית, וכבר לא סידרה את שערה. כל יום, בעת שהסניורה נחה בשעת הצהריים, דיברה רופה עם פרימלה, סהיל ואמה. בתחילה הציפו אותה שלל הפרטים אושר: פרימלה סיפרה על חברות בבית הספר, איך היא מצליחה בלימודים, הראתה לה את המחברות שלה ואת ההערות שכתבה המורה. המורה אמרה שהיא התלמידה הכי טובה בכיתה, היא סיפרה, וגם סבתא קנתה לה שמלה חדשה. היא הסתובבה מול המצלמה ורופה צחקה והחמיאה לה, ילדה יפה עם שמלה יפה. סהיל הביא את הכדור והתאמן בו מול המחשב: עשר בעיטות רצופות בכדור מבלי שהוא ייפול. הוא ניסה להרשים את אמו ולקפוץ בעצמו בזמן שהכדור עף, אולם אז נפל על הרצפה, וקול צחוקה הנעים של אמו נשמע מן המחשב, “תיזהר, סהיל, שלא תקבל מכה.”

השיחה היומיומית העלתה גם מריבות. פרימלה רצתה לספר לאימא סוד, וסהיל לא הסכים לצאת מהחדר. הוא דחף את פרימלה, “עכשיו אני רוצה לדבר עם אימא”, היא דחפה אותו בחזרה והוא פרץ בבכי. אמה הזדעקה מן המטבח, מנסה להפריד בין הילדים ללא הצלחה. רופה ניסתה להשלים בין פרימלה לסהיל, שכלל לא שמעו אותה כשהיו שקועים במריבה. לבסוף, כשהיא נוכחה שאיש אינו מאזין לה היא סגרה את המחשב. עד מחר תשכין אמה שלום בן הילדים, ועוד מעט תתעורר הסניורה וצריך לסייע לה לקום מהמיטה.

הבן של הסניורה חיזר אחרי רופה. אלמן מרופט מעט, כשילדיו גדלו ועזבו את הבית הוא שב להתגורר עם אמו הזקנה. אדם כבן ששים, שערו הצבוע שחור ומבריק משמן שיער, הוא  דיבר אנגלית משובשת, חולצתו הייתה מוכתמת מעט והוא עישן בלא הרף. עיניו השחורות הקטנות נעו בעצבנות מצד לצד, סוקרות  כל אדם בחופזה. מרגע שהגיעה אל ביתה של סניורה בוסקו הוא חייך אליה בחביבות, והציע לסייע לה שוב שוב, וגם הקשה בשאלות: “לבעלך לא אכפת שאת נמצאת פה לבד?”, “את לא בודדה?”, “אולי תבואי לאכול אתי ארוחת ערב?”, “מה את עושה ביום חופש שלך?” רופה חייכה אליו והשיבה בביישנות. תשומת הלב הזו יכולה הייתה להיות נעימה לולא הייתה נתקלת בחשדנות עמוקה, בתחושה שיש צורך להיזהר מכל גבר. אמה אילצה אותה להינשא לקומאר. היא הייתה מאוהבת בנער מבית הספר, אולם האם הדאגנית סבורה הייתה שהיא צריכה למצוא גבר שיפרנס את בתה. חודשים ביקרה במשפחות שונות בכפר, בוחנת בחורים צעירים, תוהה מי מתאים לבתה. אף שרופה בכתה שנקבע תאריך לחתונה, היא הייתה נחושה בדעתה, מחייכת לעצמה מתוך ביטחון שמשוגות הנעורים של בתה ייעלמו ואת מקומם יתפסו חיי נוחים ושלווים.

אולם בשדה התעופה, לפני שרופה נסעה לראשונה לקפריסין, עמדה האם חיוורת ונבוכה, כאילו נמצאה אשמה בפשע ומישהו אחר עומד להיענש עליו. ידה חלפה על זרועה של בתה, אולי ליטפה אותה ואולי נאחזה בה. וכשביתקה רופה את סהיל מגופה אחזה בו האם בכוח, והדמעות הציפו את פניה. מאז כמעט ולא דיברה עם קומאר. מבלי לשאול אותו עברה לגור בביתם, מבשלת ומנקה, דואגת לילדים. במשך היום ישב קומאר בחצר, בערב צפה בטלוויזיה. חייו הסתכמו בשעות של בהייה בשמים, בתקרה, בטלוויזיה. האם הסכינה עם חייו של חתנה. רק כאשר באו חברים בשעות לילה מאוחרות, ובמהלך משחק קלפים הניחו כסף על השולחן, היא ישבה בקצה המיטה מיטה, משעינה את ראשה על הקיר ועוצמת את עיניה, הופכת שוב ושוב בשאלה מדוע התעקשה להשיא את בתה היחידה לגבר העצל הזה. הכול אינו אלא פרח ביקום הזורם, היא אמרה לעצמה, ובכל זאת הטיפה המרירה הזו, שורפת ומכאיבה, מיאנה להתאייד ולהתפוגג.

שש פעמים ביקרה רופה בסרי לנקה. כל שנתיים נסעה לבקר בביתה. חודשים התכוננה לביקור, קנתה מתנות לכולם, לילדיה, לאמה, לדודים, לבני דודים ולילדיהם, וגם לקחה חבילות עבור בני משפחה של חברים בסרי לנקה – ותמיד שבה במפח נפש. מרגע שאספו אותה בני משפחה משדה התעופה, למרות השמחה וההתרגשות, מיד התגשם ברוחה גם הרגע שתיאלץ להיפרד מהם. שישה שבועות בילתה בכפר. בתחילה הגיעה הביתה, מחבקת את הילדים ובוכה. אז אמצה אליה את אמה, ולבסוף נשקה לקומאר על לחיו. היא לא העמידה פנים כי יש קירבה ביניהם, והכול קבלו זאת בהבנה, כאילו זו דרכו של עולם. קומאר השתנה עם השנים. הבגדים המהודרים מעט שלבש קודם, מכנסים חומים מבד מבריק וחולצות משובצות הדוקות, התחלפו ברישול מופגן, כאילו ביקש להראות שאיש שאינו מכבס את בגדיו. עיניו, שהיה בהן משהו עליז, נראו עתה אטומות, ובשיערו זרקה שיבה. כשרופה עמדה לידו היא ראתה שידיו רועדות. גם כשכולם היו בבית הוא ישב בגינה ועישן, לעתים עוצם את עיניו ולעתים מביט על העצים מסביב.

רופה ליוותה את הילדים לבית הספר, הכינה להם אוכל, שיחקה עם סהיל, הסתודדה עם פרימלה.  אם שנושלה ממקומה, ובמשך כמה שבועות היא מעמידה פנים שהיא מגדלת את ילדיה. פרימלה הראתה לה היכן נמצאים התבלינים עכשיו, סהיל הסביר איך סידרו מחדש את המחסן, והיא חייכה אליהם, מבוישת מהיותה זרה בביתה שלה. הילדים אכלו את המנות שהכינה, אבל ברור היה שהם רגילים לאוכל שסבתם מכינה. המורה שרופה פגשה כשבאה לאסוף את סהיל מבית הספר ביקשה “שסבתא תתקשר”, הוא זקוק לעזרה בחשבון, אפילו אמה ביקשה מפרימלה שתעזור לה בבישול. הכול קיבלו אותה בשמחה, הקיפו אותה בחום, אולם הזרות שלה היה ברורה וגלויה לעין. אישה שבעת ביקור בביתה התנסתה בחיים שהיו יכולים להיות חייה.  כשעמדה להיפרד ממשפחה לפני הנסיעה נפלה עליה אימה משום שהיא נאלצה להודות בפני עצמה שלמרות הכאב העצום של הפרידה היא חשה גם מידה של הקלה. זרה הן בניכר והן בביתה שלה, היא עצמה את עיניה מול בודהה ולא אמרה דבר.

מר אלן מהלך לאטו מהמיטה אל המטבח. גוו כפוף מעט, הוא נשען על מקל הליכה, ובכל זאת יש איזו הדרת כבוד בחזות שלו. השיער הלבן שלו נראה כהילה המקיפה את ראשו, העיניים החומות הגדולות חיוניות למרות העפעפיים הכבדים, הגוף נע מתוך מאמץ לשמר איזו חיוניות למרות הזקנה. רופה מכינה ארוחת בוקר. היא מניחה לפניו את דייסת הקוואקר וכוס תה, ומתיישבת לצדו לאכול ארוחת בוקר. “נו, רופה, עדיין לא סיפרת לי איך היה בסרי לנקה”, הוא אומר, על שפתיו נפרש חיוך קל אבל עיניו רציניות לחלוטין. הוא מביט בה מתוך ריכוז וממתין לתשובה. רופה משפילה מבטה אל הצלחת, מורחת עוד ריבה על פרוסת הלחם שלה ומוסיפה שתי כפיות סוכר לתה. אדים של תה חמצמץ שהביאה מסרי לנקה ממלאים את המטבח. מר אלן ממתין ורופה מבינה שהיא צריכה להשיב על השאלה. “אני מקווה שזה יהיה הביקור האחרון שלי שם” היא אומרת, ומיד גומעת מן התה המהביל.

מר אלן מביט בה ואינו אומר דבר. גם רופה משתתקת, גומעת את התה ומסיימת את פרוסת הלחם עם הריבה. לבסוף מר אלן מכחכח בגרונו  ואומר: “את רוצה לחזור לסרי לנקה?” “לא”, היא משיבה, “אני רוצה להביא את הילדים שלי הנה ולא לחזור לשם יותר.” מר אלן נראה מופתע, אולם הגבות המכווצות שלו מעידות כי זו איננה הפתעה גמורה.    הוא פולט איזו נהמה קטנה, מעין נחירה קצרה, כאילו נתגלתה לו איזו אמת בלתי ידועה, אולם היא כל כך מתקבלת על הדעת עד שאינה מעוררת פליאה. הוא אוכל מעט מהדייסה, מנגב את פיו במפית, ושואל “זה לא פשוט, את יודעת. למה עכשיו?” רופה מניחה את פרוסת הלחם ואינה אומרת דבר. היא קמה ממקומה, אוספת את הצלחת ומניחה אותה בכיור, וכשגבה מופנה אל מר אלן היא אומרת “אלו חיים מעוותים, לא נכונים, גם בשבילי וגם בשביל הילדים שלי. הם לא מובילים לשמחה, לשלווה ולחופש. אימא צריכה להיות עם הילדים שלה. אני נותנת להם כסף – אבל לא עתיד טוב יותר.”

מר אלן מניח את כוס התה ומביט בה.  חבל שהיא לבושה במכנסי ג’ינס זולים וסוודר מרופט, הוא חושב, כשהיא לובשת חצאית ארוכה וחולצה מבד הודי היא נראית כל כך טוב, הבדים הצבעוניים הולמים את עורה הכהה ושערה השחור המבריק. “זה לא יהיה פשוט להביא אותם, את יודעת”, הוא אומר, יודע בוודאות שרופה כבר חושבת מה לעשות. “לא יהיה להם קשה להשתלב פה?”

כשרופה מסתובבת אליו הוא רואה שפניה שטופות דמעות. “תשאיר את הכלים על השולחן, אני תכף אחזור” היא אומרת. כשהיא עולה לחדרה המדרגות נראות מטושטשות והחדר דהוי מעט. בחדר היא הולכת לפינת התפילה שלה, מדליקה את הנרות וקדה שלוש פעמים לפני פסלו של בודהה. הגשם מכה בחלון, השמים כהים וקודרים, אולם רופה אינה רואה דבר מלבד זוהר שעוטף את פניו של בודהה. אור גדול ניצת בתוכה,  צבא כוכבים מואר, ירחים עתיקי יומין נעים במסלול קבוע, היא עוצמת את עיניה ושרה “מי ייתן ואהיה בריאה, מאושרת ושלווה; מי ייתן ומורי יהיה  בריא, מאושר ושלו; מי ייתן והוריי יהיו בריאים, מאושרים ושלווים; מי ייתן וחבריי יהיו בריאים, מאושרים ושלווים; מי ייתן ואנשים זרים יהיו בריאים, מאושרים ושלווים; מי ייתן והמתווכים יהיו בריאים, מאושרים ושלווים; מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו בריאים, מאושרים ושלווים.”

* הטקסט המודגש הוא תרגום של תפילות בודהיסטיות נפוצות.

Leave a Comment