מי צריך את הגולה? על א.ב.יהושע

מאצ’ו, רות שלוס, 1988

יש היסטוריונים שמחלקים את ההיסטוריה של מדינת ישראל לשתי תקופות: זו שלפני מלחמת יום כיפור וזו שאחריה. אולם לאמיתו של דבר הקו העבה המפריד בין שתי התקופות מתחיל בשנת 1967 ומסתיים אחרי שנת  1973. ממלחמת ששת הימים ועד אחרי מלחמת יום כיפור השתנתה החברה הישראלית לבלי הכר. התהליכים היסטוריים דרמטיים התמצו בשנים הללו ושינו  לחלוטין את אופייה של ישראל.

הניצחון הצבאי המזהיר במלחמת ששת הימים אישש לחלוטין את האמונה ב’היהודי החדש’, האידאל הציוני הבסיסי: אדם חזק, מתגונן מפני אויבים, איש מעשה ולא איש רוח, אדם שלוקח את גורלו בידו ואינו עבד לכסף. פרופ’ שמואל אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, קובע כי “למעשה השנים הראשונות לאחת מלחמת ששת הימים הצטיירו לא אחת בישראל ומחוצה לה כשיא הגשמת החזון הציוני, כעדות הטובה ביותר לתוקפו ולחיוניותו של חזון זה”. החברה הישראלית שקעה באופוריה, בתחושה שאין עוד סכנה לקיומה, וגיבוריה הנערצים היו גנרלים, חיילים אמיצים – ולא אנשי רוח. ישראלים נתפסו בעולם כולו כגיבורים, והיהודים המתגוררים מחוצה לה, היהודים הגלותיים, נראו חלשים ופאסיביים.

אולם תחושת הכוח והביטחון נקטעה באחת עם פרוץ מלחמת יום כיפור. ההתקפה הצבאית שלא נצפתה ריסקה בבת אחת את תחושת העוצמה של היהודי החדש. האיום הפיזי, הפחד שמדינת ישראל לא תשרוד, שינו את יחסם של הישראלים אל יהודי הגולה: לא עוד זלזול והתנשאות, החיים בגולה הפכו לעתים מושא לקנאה. אומר אייזשטדט “אלא שהמצב השתנה מן הקצה אל הקצה למן שלהי שנות השבעים […] בחיי יומיום נטו ישראלים רבים יותר להשלים הן עם עובדת הירידה והן עם קיום התפוצות (אשר לא נקראו עוד גולה). הם קיבלו עובדות אלה כנתונים טבעיים, כחלק מהחיים היהודיים ולפעמים בליווי קורטוב של קנאה. כך שהדבר הצביע על שינוי ממשי בהתייחסותם לגולה”. כמה שנים לאחר תום המלחמה התהפך היחס של הישראלים אל הגולה; ‘יהודי הגלותי’ חדל מלהיות שם גנאי.

המאהב“, מאת א. ב. יהושע, ראה אור בשנת 1977, ארבע שנים לאחר תום מלחמת יום כיפור. הספר כולל מונולוגים של שש דמויות: אדם, בעל מוסך מצליח, אשתו אסיה, מורה אפרורית, דפי, בתם המתבגרת, נעים, נער ערבי שהופך לעוזרו של אדם, גבריאל, ישראלי שעזב את הארץ לפני שנים וחי בצרפת, וסבתו, ודוצ’ה. אדם, הגיבור, הוא ישראלי שורשי, שהצלחתו הכלכלית היא פרי התמדה ועבודה קשה. גבר נמוך מעט ומוצק, בעל זקן עבות, אדם בעל עוצמה, דומיננטי, מרשים מאוד. אחרי שנים ארוכות של נישואין ובן שנהרג בתאונת דרכים, הוא דואג לאשתו אולם כלל  אינו נמשך אליה. אל המוסך הגדול בחיפה מזדמן גבריאל, ישראלי-לשעבר שהגיע לארץ רק בכדי לאסוף את הירושה של סבתו, שהוא מגלה להפתעתו כי היא עדיין בין החיים. החיבה שאדם רוחש לגבריאל מביאה אותו להזמינו לביתו מתוך כוונה שיהפוך מאהב של אשתו — וכך אמנם קורה.

אולם אז פורצת מלחמת יום כיפור. אדם מייעץ לגבריאל להתייצב בלשכת גיוס ולהודיע שהוא מבקר בארץ, מתוך אמונה שתוך דקות ישוחרר וישוב הביתה. אולם גבריאל נעלם וחצי שנה אינו נמצא. אדם יוצא לחפש אותו, לגלות להיכן נמצא המאהב של אשתו. לאחר חודשים הוא מגלה כי גבריאל צורף ליחידה צבאית ונשלח להילחם בחזית הדרומית. בעזרתם של אברכים שבאו להתפלל עם החיילים עלה בידו להימלט מהחזית, והוא משמש נהג של רב במאה שערים.

“המאהב” הוא ספר עשיר בעל רבדים שונים – אולם הציר המניע את העלילה הוא אדם המחפש אחר גבריאל. אדם הוא היהודי החדש: גבר חזק, פיסית ונפשית, נחרץ, עובד בעבודת כפיים, איש מצליח ומרשים.  הוא עיצב את גורלו במו ידיו, הקים מוסך גדול בחיפה. גבריאל, לעומתו, נוצר כמעט בדיוק על פי התבנית של היהודי הגלותי: אדם תלוש, אין לו בית והוא נודד ממקום למקום, בכל פעם מוצא עבודה מזדמנת כלשהי, חיוור וחלש, לבוש חליפה אף שהוא מתקשה לשאת את חומה של השמש הים תיכונית. רק תאוותו לכסף מביאה אותו לארץ, והוא ממתין שסבתו תמות בכדי לזכות בירושה. כשהוא נקלע לשדה הקרב, הוא ממהר להימלט. אולם בניגוד לאדם, הוא  דמות בעלת אופי אינטלקטואלי, קורא ספרים ועוסק מדי פעם בעריכה והוראה, איש מעודן ורוחני. ואף שדמות ‘היהודי הגלותי’ נולדה ברוחם של הוגים בני מזרח אירופה, גבריאל הוא יהודי ספרדי, ללמדנו ש’היהודי הגלותי’ מתקיים במקומות שונים ואינו דווקא אשכנזי. לבה של דמות זו הוא אופייה החלש, אך  רוחני.

ובכן, מדוע מחפש ‘היהודי החדש’ את ‘היהודי הגלותי’? מדוע הוא נוסע בכל רחבי הארץ במשך חודשים ארוכים בכדי למצוא אותו? מדוע הוא זקוק כל כך לגבר שהפך למאהב של אשתו? התשובות לשאלות הללו מצויות במציאות ההיסטורית שא. ב. יהושע מתאר: השבר שחוללה מלחמת יום כיפור, הפחד הקיומי שיצרה, תחושת אובדן דרך מולידה ב’יהודי החדש’ צורך עמוק בקרבה ל’יהודי הגלותי’. הוא זקוק לעדינות שלו, לרוחניות, אולי אפילו לפאסיביות שלו, מוצא את עצמו בכל פעם במקום אחר.

מי צריך את הגולה? אנחנו, הישראלים, עונה א. ב. יהושע. לא מתוך ביטול הציונות, אלא מתוך תחושה שתכונות יהודיות שאבדו במאבק הציוני הן בעלות ערך רב. אין די בעוצמה, באקטיביות, בהגנה עצמית. אדם מוצא את עצמו זקוק לרוך, לנטייה אינטלקטואלית, לחבר פחות נחרץ ממנו.

התיאור של הישראליות נוטה להתמקד בימין ושמאל. אולם גם היום מתקיימת בחירה בין שני דימויים עקרוניים אלה: היכן נמצא כל אחד מאתנו על ספקטרום שבצדו האחד מצוי אדם חזק ונחרץ ואולי פשטני יתר על המידה, ומצדו האחר ‘היהודי הגלותי’, פאסיבי וחלש, אך משכיל ומעודן יותר.

Leave a Comment